מובאות ותובנות מהבלוג של דורון

טיפים ומסקנות שנרשמו על ידי דורון קדמיאל בפוסטים שפירסם בבלוג שלו במהלך המסע שערך. מקווה ללמוד מהם ככל שניתן לקראת הטיול. בחרתי לפרסם אצלי קטעים מתוכם

לבד

מסקרנת אותי מאד התחושה של טיול ממושך לבד. איך זה משפיע עליך? איך מתמודדים עם קשיים כמו לחץ, בדידות, קשיים. דורון מתייחס לכך בכמה מקומות, למשל כך:
"...שוב לבד, בפעם המי יודע כמה במסע הזה. היה לי נפלא להיות ביחד עם הזוג הנחמד מסן פרנסיסקו, סראפינה וארן. התחושה המיידית לאחר שנפרדנו ויצאתי לדרך, שוב לבד היתה מאוד נעימה. אני שוב אדון לעצמי בקביעת הקצב, ההפסקות, מקומות הלינה ועוד. האחריות רק עלי והתלונות רק אלי. תחושת הביטחון בדרך, באופנוע עליו אני רוכב, בהחלטות שאני מקבל מאוד גבוהה והמצב הזה מאוד נוח לי. אני יודע כי אני משלם מחיר על ה"לבד", יש מקומות שאולי לא אחווה ולא אראה כי לא ארכב לשם לבד אך לעומת זאת לא אוותר על עצמאותי ועל חופש הבחירה שלי..."

"...לבד – אני חש כי קיים הבדל גדול בין מצב קבוצתי לבין רכיבה לבד. ה"לבד" מאפשר לך לחוות דברים, נופים, אתרים באופן שונה. אתה מול בחירותיך, אתה מול מה שמושך את תשומת הלב שלך, בקצב שלך. רכיבה בקבוצה מרכזת תשומת הלב בקבוצה, בשמירה על ה'ביחד', בהיצמדות ללוח הזמנים הקבוצתי. עבורי יש בכך הבדל ניכר..."

הביטחון שבלהיות לבד

באותו הרגע חלפה בי המחשבה כי כאשר אני רוכב לבד מבלי שאשקיע יותר מדי מאמץ בכך אני מתנהג באופן מאוד דפנסיבי, מוותר לכל מקומי שמתעקש לחתוך או לעקוף או להיכנס לתנועה כי אני יכול לסמוך רק על עצמי ואין מצב שבו אגרר לקצב קבוצתי שלא נוח לי או לא בטוח לי. אולי זה נשמע הפוך על הפוך אבל ה"לבד" יוצר מעטפת בטחון רחבה מאוד, "אם יש ספק אין ספק" וזהו אחד היתרונות ב"לבד".



בדרך לטורוס דל פיינה - צילם: דורון קדמיאל

בדרך לפטגוניה הדרומית כותב דורון על תחושת הבדידות:

"... היציאה לבד לעבר הישימון הפטגוני מבלי לדעת היכן 3 חברי מהימים האחרונים הבליטה לי בפעם הראשונה במסע את תחושת הבדידות המוכפלת לנוכח הנוף הגדול והריק מסביב. ערבה מכוסה בשיחים כדוריים נמוכים בצבעי צהוב וחום לכל עבר. נוף סחוף רוח וקר שמבהיר לך כי אתה כאן לבד, רק אתה והגבעות הערבתיות מסביב ומעליך שמיים ענקיים המתחילים להתכסות במה שנראה כענני גשם קרוב. לפתע כל מה שרציתי הוא להגיע למלון מוגן ולאכול ארוחה חמה. כמה שמחתי כאשר הגעתי לאספרנצה וראיתי כי דייב כבר נמצא כאן, אני לא לבד.

תחושת הלבד בישימון התחזקה לנוכח העובדה כי אני מחוסר אוהל אלא רק שק שינה להתחפר בו. במצב "מזג אוירי" שק השינה לבדו לא יעזור כל כך. עברה בי תחושה של חשוף ולא מוגן. מוזר כמה הבדל יכולה לעשות יריעת בד דקה של אוהל..."

ישראלים

זה יכול להיות נחמד ומרענן לפגוש ישראלים בחו"ל. אך זה יכול להיות גם מטרד רעשני ופולשני לא נעים. החוויה של דורון היא חיובית בעיקרה:

"...אירוע מאוד ישראלי בבית הקפה המקומי – אני שומע עברית בשולחן של שני זוגות בגילי פחות או יותר אבל עם קצת מבטא. מאיפה? מישראל עונים לי. "במקור מארגנטינה?" הם – "לא, אורוגוואי", "מכירים את משפחת טינסקי? "כמובן" הם עונים לי – "מריו, כמו אח שלי" אומר אחד מהם. כך 3 שאלות ל 4 זרים ב'סוף העולם שמאלה' ואתה מגלה קשר משותף, מדהים. תוך דקה מריו טינסקי שהוא קרוב משפחה שלי ב'נייד' של "כמו אח" שלו ואנחנו משוחחים. עולם קטן מאוד..."

אני פוגש כאן ישראלים על כל צעד ושעל, במספרים הולכים וגדלים, בזוגות, בשלשות וגם בהרכבים גדולים יותר. 'עושה טוב על הלב' לפגוש צעירים 'שלנו' עמוסי תרמילים, עצמאיים, שמחים, מסתדרים יפה, בפינה הרחוקה הזו של העולם. חבורה נפלאה של נוער אחרי צבא.

חשיבות ימי הפסקה ומנוחה:
מילוי מצברים מדי פעם, על ידי הפוגות במסע - נראה לי הכרחי. לא לרוץ סתם. לנשום ולספוג. צריך להביא זאת בחשבון בתכנון לוח הזמנים. לשמור מידה סבירה של גמישות לשינוי לוחות זמנים לאורך המסלול.

"...החשיבות של ימי הפסקה, התארגנות ומנוחה מאוד גבוהה במסע ארוך כמו שאני נמצא בו. יש השפעה מצטברת של עייפות נפשית וגופנית, פריטים מסוימים משנים מיקום בין הארגזים וזהו המתכון הבטוח לאבדן או שכחה. השגרה והקביעות של ארגון הציוד חיוניים. אני יודע למצוא פריטים מסוימים כמו פנס או אולר, תרופה או חולצה חמה גם בחושך מוחלט כי כל דבר חוזר למקומו המקורי ואם לא, מזמזת לי ה'חריגה' בראש לאורך עשרות ק"מ עד שאני מחליט לעצור ולהחזיר פריט למקומו. כך גם לגבי סדר הפריטים בכיסים. בכל זאת עם הזמן מצטברות חריגות מעין אלו וימי ההפסקה מנוצלים להחזיר הציוד לסדר המקורי, לעשות כביסה לפריטי לבוש אשר בשימוש תכוף, להשלמת פרקי בלוג, לארגון אלפי התמונות המצטברות במצלמה ובמחשב ועוד..."

רוטינות יומיות:
ההמלצה הבאה של דורון נראית לי טיפ חשוב במיוחד. אני יכול להיות מפוזר לעתים, ויכול בקלות לשכוח או לאבד חפצים. נראה לי שכניסה לרוטינת פעולות קבועה במצבים מסוימים כמו בבוקר עם ההשכמה או בערב בסוף היום - יכולה להיות מועילה ביותר.

אולי זה המקום להרחיב מעט על שיגרת החיים שלי בכמעט 10 החודשים שחלפו מאז יצאתי למסע. סדר הפעולות מהרגע שאני מגיע ל"חניון הלילה" היומי קבוע. התיק האדום בו פריטי הלבוש יורד מגב הגמל יחד עם תיק המכל, נעליי הליכה נוחות מארגז ימין ומחשב מהארגז האחורי. לאחר מכן מפעיל "ספוט" לשידור מיקום. מיד עם הכניסה לקמפינג/הוסטל אני בודק מה הסיסמא לאינטרנט ומתקין אותה בטלפון הנייד. בחדר אני מפעיל מחשב ורושם מיקום ומד אוץ באקסל. לאחר שאלו בוצעו אפשר להתקלח ולחפש מקום לארוחת ערב. לפני השינה מעדכן בלוג וציר הרכיבה אותו ביצעתי היום. עם בוקר לאחר השכמה ב 0700 נכנס לבגדי הרכיבה כפעולה ראשונה ורק לאחר מכן אוסף את 'הפזורה' האישית אל תוך התיקים המקוריים. יוצא עם הכול לאופנוע לקשירה והידוק של כל מה שהשתחרר ביום אמש. בדיקת צמיגים, מתגים וברגים…לפעמים, התקנת יעד הנסיעה היומי על ה"גארמין", ארוחת בוקר ויציאה לדרך. אני יודע כי המשפטים האחרונים נשמעים כמו …'התעוררתי, צחצחתי שיניים, אכלתי ו…הלכתי לבית הספר'. אלא שלסדר הקבוע של הפעולות יש חשיבות כה גדולה בעיני עד כי סדר פעולות אקראי ומשתנה עלול להוביל  ל'תקלה' לא קטנה. רק מי שהתנסה בסוג כזה של מסע יכול להבין ואולי הטיפ שלי כאן ימנע צרות קטנות כגדולות מאלו שיחליטו להגשים החלום במועד מאוחר יותר. הטיפ הזה נכון גם ליציאה של חודש לאירופה.

בדרכי פטגוניה - צילם דורון קדמיאל

דרום אמריקה זה עולם אחר
אני מרבה לשמוע מאלה שטיילו שם, עד כמה שונה ומיוחדת דרום אמריקה. גם בספרי לונלי פלאנט בהם אני מעיין מדברים על כך. האמנם?

אט אט מחלחלת ההבנה והתחושה כי דרום אמריקה היא משהו אחר. משהו שונה מכל מה שידעתי או חוויתי בעבר. זו התחושה, גם אם קשה להפוך אותה למילים אבל אנסה. האווירה, השפה, הצליל ותרבות הפונצ'ו, הסומבררו והלטינו שונים לחלוטין, "ההרים גבוהים יותר" ולא רק "בדרך חזרה" כי אני הרי עדיין ב"דרך לשם..", הערים צפופות, גועשות ורועשות, האנשים חביבים בהתנהגותם באופן שקשה להתעלם ממנו, הנוף גבוה, חד וקשה עם זאת הדרכים עד כה טובות למדי. זהו מקום אחר לחלוטין מאוד ליברלי ופתוח אך באותה נשימה מאוד דתי. יש כאן משהו מפחיד ומחבק כאחד, מפחיד כי זר ולא מוכר ומחבק כי כאלו הם האנשים כאן וכך הם מתנהגים לזר וללא מוכר, עם הרבה התעניינות, בגובה העיניים, בזרועות פתוחות ותמיד עם חיוך רחב. כשאני אומר להם שאני מ"טיירה סנטה" הם אוהבים את זה. גם השוטרים חביבים מאוד והם, בנוסף לנהגי המוניות, הג'י. פי. אס הטוב ביותר. גם המוניות וגם לובשי המדים הזוהרים שבדרך כלל רכובים על אופנועים קלים עונים בנימוס וברצון על כל שאלה. כל "סניור?" נענה ב"סניור" מאוד אדיב והתשובות תמיד טובות ומספקות. הרושם שעשו עלי לובשי המדים כי הם קודם כל למען הציבור ולא נגדו, אבל אורח לרגע…הלא אתם יודעים.